לכל בע"ח יש את ההתאמות שלו לבית הגידול בו הוא חי. ההתאמות הן גם פיזיולוגיות וגם התנהגותיות. רוב ההתאמות עוברות בירושה (כלומר בגנים), מהדורות הקודמים, אבל יש גם התאמות התנהגותיות שמתפתחות עם ניסיון החיים.
ההתאמות לבית הגידול, נותנות לבעל החיים הגנה, מאפשרות לו למצוא מזון, לשמור על הטריטוריה, להתרבות ובקיצור מאפשרות את הקיום שלו.
לכל מין התאמות מגוונות לסביבה שייחודיות לו(חלקן משמעותיות עבורו יותר מאחרות). לדוגמה, לסוסיים, יש רגליים ארוכות וחזקות, המאפשרות להם לדהור מהר, לחמוק מטורפים, ובמקרה הצורך גם לבעוט. לחתוליים, יש ניבים וטפרים חדים, כדי לתפוס את הטרף שלהם. לציפורים יש כנפיים, ולשבלולים יש קונכייה, שריון קשה, שנותן להם המון ביטחון(מסתבר לפעמיים ביטחון מופרז), כשהם מסתובבים בעולם.
הסיפור המצער של השבלול שלנו, קרה במורדות הגולן בשיא האביב, הוא התחיל בלילה מושלם ורטוב, מלא בטל שאפשר פעילות, שיטוט, מציאת מזון, אכילתו, ואולי אפילו קצת רומנטיקה עם שבלול/ית אחר/ת. השחר פצע, ורגע לפני הזריחה, השבלול שלנו החליט למצוא מקום נחמד ובטוח, שבו יכול להאחז, לסגור ולאטום את עצמו למנוחת היום, כדאי לא לאבד לחות יקרה.
השבלול שלנו ראה סלע בזלת בולט וגבוה והחליט שהסלע הזה הוא מקום מושלם לשינה. הוא יציב ויש ממנו תצפית נהדרת על הסביבה, מורדות הגולן והכנרת(השבלול שלנו אף פעם לא פחד לישון במקום חשוף לסביבה, כי הוא סמך ב100% על הקונכיה החזקה שלו שמגינה עליו מפני טורפים. מבחינתו זו ההתאמה לסביבה הכי יעילה שיש).
השבלול התחיל לטפס על הסלע. לאחר זמן מה שהגיע כבר לחלקו הגבוה, הוא הרגיש סימנים מוזרים. סלע הבזלת המחוספס, הפך פתאום להיות קצת יותר חלק(וזה דווקא היה לו נעים). הוא גם הוא הרגיש, שנדבקות לו לרגל עוד ועוד שערות(וזה לא הפריע לו במיוחד, הוא לא שבלול מפונק).
השבלול שלנו לא התעניין אף פעם בגששות סימנים, ולכן לא ממש שאל את עצמו "למה הסלע פתאום חלק?ומאיפה הגיע לפה כל השיער הזה?"
הוא כבר היה עייף, ולכן פשוט נדבק לסלע ונרדם. (הוא לא ידע שהוא נרדם בפעם האחרונה…).
זמן קצר אחרי שהוא נרדם, הגיע לסלע הזה פרה יפה חומה, עם כמה כתמים לבנים. היא הגיע יחסית מרחוק, כי זה "סלע ההיגיינה" שלה, שעליו היא הכי אוהבת להתגרד, להוריד טפילים, לעשות לעצמה מסאז מפנק.
ואז המקרה המצער קרה! מבלי בכלל להרגיש, הפרה מחצה את השבלול שלנו! (לפחות המוות המיותר שלו היה חד ומהיר).
אנחנו בני האדם(ההומוספיאנס), בעל חיים קצת מוזר. אנחנו (יחסית )לא ממש חזקים, לא ממש מהירים, אין לנו ניבים או טופרים, אין לנו כנפיים או שריון, אבל בכל זאת, אנחנו ממש מצליחים בהרבה סביבות חיים(יש שיגידו, אולי אפילו מצליחים יותר מידי).
הרבה חושבים, שההתאמה שלנו לסביבה, היא המוח הגדול שלנו. זה נכון חלקית, כי יש והיו הרבה בעלי חיים, עם מוח גדול בהרבה משלנו, שפחות הצליחו לאורך השנים(כתבה מעניינת בנושא גודל המוח של מכון דוידסון ששווה לקרוא).
אנחנו חושבים, שאולי ההתאמה העיקרית שלנו לסביבה, היא מה שאנחנו עושים עם המוח שלנו. כלומר ...
אנחנו מגששים!!!
מה זה גששות?
טוב, גששות זה עולם ומלואו.
אבל אם אנחנו צריכים להסביר מה היא תמצית הגששות, אז היינו אומרים ש...
גששות היא לראות את מה שנמצא מולנו בהווה- כאן ועכשיו, להבין מזה, מה קרה פה בעבר, ולהסיק מה יקרה פה בעתיד.
ואם תרצו ממש בקיצור, אז גששות היא היכולת לקרוא עתידות. בעזרת הגששות לאורך כל ההתפתחות האנושית שלנו, ידענו להיזהר מצרות. לדוגמה, לא להיכנס למערה שיש בכניסה שלה עקבות של להקת אריות שנכנסו ובנתיים לא יצאו. בעזרת הגששות עקבנו והשגנו את המזון שלנו. (דוגמה מדהימה לכך אפשר לראות בסרטון על ציד בהתשה) .
ואפילו בעזרת החשיבה הגששית, שהיא בעצם חשיבה מדעית( חשיבה על תיאוריות בניסיון להוכיח אותן), הצלחנו לטוס לירח .
לכן, המקרה המצער של השבלול, לא היה יכול לקרות לנו. כמובן, גם כי אנחנו גדולים והפרה הייתה מבחינה בנו ולא הייתה מתגרדת עלינו, וגם כי אנחנו גששים, והיינו מזהים את הסימנים(סלע מוחלק ,שערות פרה).
היינו שואלים, "מה קרה פה בעבר?" ועונים לעצמנו שפרות התגרדו על הסלע הזה הרבה פעמים. "מה יקרה פה בעתיד?" בסיכוי גבוהה, פרות יגיעו להתגרד פה שוב, כי זה סלע ההיגיינה שלהם.
לסיכום, הלוואי שבעזרת הגששות, נהיה במודעות ובערנות לסכנות, נראה את ההשפעות והנזקים שאנחנו גורמים לסביבה שלנו, נצליח לחזות את העתיד, לפעול למען שיפורו, למעננו, למען ילדינו ולמען כל החיים שסביבנו.
ושנהנה בכל רגע, בהווה מהטבע. שלכם, אור ונטע